1דאי בעיא אמרה שאם היתה רוצה לשקר היתה אומרת: "שלום היה בעולם", והיו מקבלים את עדותה. או דלמא שמא כיון דאיחזקה שכבר החזיקה מלחמה ואנו סומכים עליה בכך — לענין בעלה אמרה בדדמי היא אומרת במה שנדמה לה, ולא אתי בא הנימוק של "מה לי לשקר" ומרע, מקלקל חזקתיה את החזקה של מלחמה.2ומנסים להביא ראיה, תא שמע בוא ושמע, ראיה ממה ששנינו, באה אשה ואמרה: "עישינו עלינו את הבית לאחר שהציתוהו", או ש"עישינו עישנו עלינו מערה", וכתוצאה מכך "הוא, בעלי, מת ואני נצלתי" — אינה נאמנת. והרי היא עצמה מספרת את המעשה כולו, ובכל זאת אין מאמינים לה! ומשיבים: משם אין ראיה, כי שאני התם שונה שם דאמר שאומרים לה שאי אפשר לסמוך על עדותה, כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא שכמו שלך אירע נס וניצלת, אולי גם לו, לבעלך, אירע נס ואולי אף הוא עדיין חי.3תא שמע בוא ושמע ראיה מברייתא אחרת, באה אשה ואמרה: "נפלו התנפלו עלינו גוים", או "נפלו עלינו ליסטים" להורגנו, "הוא מת, ואני נצלתי" — נאמנת. משמע, שאנו סומכים על עדותה מהנימוק של "מה לי לשקר"! ודוחים: אין זו ראיה, כי התם שם מסתברת עדותה, וכפי שאמר רב אידי. שאמר רב אידי: אשה כלי זיינה עליה, כלומר, אשה בדרך כלל איננה נהרגת על ידי ליסטים, כי עצם היותה אשה מגינה עליה, ולכל היותר היו אונסים אותה ולא הורגים, ולכן יש מקום להניח שאמת היה הדבר.4מסופר: ההוא גברא דבשילהי הלוליה איתלי נורא בי גנני אדם אחד שבסוף גמר חתונתו נתפסה, פרצה, אש בבית החופה בו מצויים החתן והכלה, אמרה להו דביתהו אמרה להם אשתו וצעקה: "חזו גבראי, חזו גבראי ראו את בעלי, ראו את בעלי ", אתו, חזו גברא חרוכא דשדי, ופסתא דידא דשדיא באו, ראו איש חרוך שלא היה ניכר מי הוא שהיה מוטל, ופיסת היד שמוטלת.5סבר רב חייא בר אבין למימר לומר: היינו הוא המקרה של "עישינו עלינו בית", "עישינו עלינו מערה", ואין לסמוך עליה שמת. אמר רבא: מי דמי האם דומה הדבר? התם שם הרי לא קאמרה אמרה "חזו גבראי חזו גבראי ראו את בעלי, ראו את בעלי ". ועוד, גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא ועוד הבדל יש: כאן הרי איש חרוך שמוטל, ופיסת יד שמוטלת, ויש איפוא סיוע לדבריה,6ורב חייא בר אבין מדוע לא קיבל את העדות — לדעתו, גברא חרוכא דשדיא גבר חרוך שמוטל איננה ראיה, כי אימא איניש אחרינא אתא לאצולי, ואכילתיה נורא יש לחשוש ולומר שמא אדם אחר בא להציל ושרפתו האש, ופסתא דידא דשדיא ופיסת היד שמוטלת שם — שמא נורא איתליא ואתיליד ביה מומא ומחמת כיסופא אזל וערק לעלמא האש נתפסה בו ונולד בו מום שנקטעה ידו ומחמת הבושה הלך וברח לעולם ועדיין חי הוא, ולכן לא רצה לסמוך על העדות.7א איבעיא להו נשאלה להם, ללומדים, שאלה זו: עד אחד המעיד על מות אדם במלחמה מהו? וצדדי השאלה: טעמא הטעם שעד אחד מהימן נאמן בעדות אשה — משום דמילתא דעבידא לאיגלויי שדבר העשוי להתגלות אם חי הוא, ובדבר שכזה לא משקר אדם, הכא נמי לא כאן גם כן אינו משקר, או דלמא שמא טעמא הטעם שמתירים על פי עד אחד — משום דהיא גופא דייקא ומינסבא שהיא עצמה מדייקת, בודקת את העדות היטב ורק אז נישאת, והכא וכאן, כיון דזימנין דסניא ליה שלפעמים שהיא שונאת אותו, לא דייקא ומינסבא אינה מדייקת בדברים ונישאת, תוך הנחה שודאי מת במלחמה.8אמר רמי בר חמא: תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה, ממה ששנינו, אמר ר' עקיבא: כשירדתי לנהרדעא שבבבל לעבר את השנה, מצאתי שם את החכם נחמיה איש בית דלי, ואמר לי: שמעתי שאין חכמים משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עדות עד אחד, אלא רק ר' יהודה בן בבא, ושאר החכמים מפקפקים לסמוך על דעתו. ונמתי ואמרתי לו: אכן כן הדברים. אמר לי: אמור להם משמי: אתם יודעים שהמדינה הזו משובשת בגייסות? כך מקובלני מרבן גמליאל הזקן שמשיאין האשה על פי עד אחד.9ונברר את הברייתא הזו לענייננו: לצורך מאי מה אמר מדינה זו משובשת בגייסות? לאו האם לא כוונתו לומר: אף על גב אף על פי שמדינה זו משובשת ויש בה מלחמה, כך מקובלני שמשיאין על פי עד אחד. אלמא מכאן שעד אחד מהימן נאמן בעדות אשה במלחמה.10אמר רבא: אי הכי אם כך אתה מפרש, מאי שנא במה שונה שאמר "מדינה זו"? — "כל מקום שיש גייסות" מיבעי ליה צריך היה לו לומר! אלא אמר רבא: הכי קאמר כך אמר נחמיה איש בית דלי: אתם יודעים שמדינה זו משובשת בגייסות, ולא אפשר ליה למשבק אינשי ביתי ומייתי קמי רבנן ואי אפשר לו, לי, לעזוב את אנשי ביתי ולבוא לפני חכמים מפני הסכנה, ולכן איני יכול לבוא ולהעיד בעצמי לפני החכמים שכך מקובלני מרבן גמליאל שמשיאין האשה על פי עד אחד. ואם כן, אין פתרון לבעייתנו.11ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה ממקום אחר, מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה, וטבעה אותה ספינה, והשיא רבי את נשותיהן על פי נשים שהעידו על כך. והא והרי מים כמלחמה דמו נחשבים לענין זה, שיש מקום להשערות ולטעות, ונשים, אפילו הן מאה — כעד אחד דמו הן נחשבות לענין עדותן על מות הבעל, וקתני ושנה: השיא, משמע שסומכים על עד אחד אפילו במלחמה!12את ההוכחה הזאת דוחים: ותסברא וכי סבור אתה שיש מכאן ראיה? אם כפי שאתה מפרש הנשים העידו רק שטבעה הספינה, הלא מים שאין להם סוף נינהו הם, שהספינה שטבעה בים, טבעה במקום שאי אפשר היה לראות את החוף, וכלל הוא כי מי שטבע במים שאין להם סוף — אשתו אסורה, שאין הוכחה שאכן טבע, ולא יצא בצד אחר. אלא חייבים לומר, היכי דמי כיצד היה בדיוק הדבר, דאמרי שאמרו אותן הנשים: אסקינהו קמן העלו את הטבועים לפנינו13וחזינהו לאלתר וראינו אותם מיד כשהעלום, וקאמרי סימנין ואמרו הנשים סימנים שהיו באנשים אלה, דלאו עלייהו סמכינן שבאופן כזה לא עליהן אנו סומכים, אלא על הסימנים.14א מסופר: ההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה אדם אחד שהפקיד שומשומים אצל חבירו, אמר ליה לו לאחר זמן: הב ליה שומשמי תן לו, לי, את השומשומים. אמר ליה לו: שקילתינהו לקחת אותם. אמר לו המפקיד: והא כן וכן הויין והרי כך וכך בכמות היו, ובחביתא רמיין ובחבית הם מונחים וצא ובדוק, וראה שכך הוא. אמר ליה לו השומר: דידך את השומשומים שלך — שקלתינהו לקחת אותם, והני ואלה הנמצאים בחבית אצלי — אחריני נינהו אחרים הם. ובא הדבר לפני חכמים, לשאול מה הדין.15סבר רב חסדא למימר לומר: היינו זה הוא מקרה הדומה למקרה למעלה בשני תלמידי חכמים שטבעו, ואמרו עליהם סימנים, ולא אמרינן ואין אנו אומרים: הנך אזלו לעלמא, והני אחריני נינהו אלה הלכו להם לעולם, ואלה שצפו ועלו אחרים הם, וגם כאן, אפשר לסמוך על הסימנים שנתן המפקיד, ואין לומר ששומשומים אלה אחרים הם.16אמר ליה לו רבא: מי דמי האם דומה הדבר? התם קאמרי שם אומרים הם סימנים על האנשים, הכא שומשמי מאי סימנא אית להו כאן, לשומשומים עצמם מה, איזה, סימן יש להם בגופם? ודקאמר "כן וכן הויין" ומה שאמר "כך וכך היו" בכמות — אימר חושבנא איתרמי אמור שחשבון הזדמן ובמקרה הזדמן שהיתה כמות כזו גם בפעם שניה, ואין הוכחה שבאמת אותם שומשומים שלו הם.17בהמשך לאותו דיון, אמר ליה לו מר קשישא הזקן בר בנו של רב חסדא לרב אשי: ומי חיישינן והאם חוששים אנו בדברים האלה שמא פינן פינה אותם ממקומם? והתנן והרי שנינו במשנה, מצא כלי וכתוב עליו קו"ף — יש לומר שכל הנמצא בכלי, כגון כסף, היה מיועד לצורך קרבן, היה רשום עליו מ"ם — הרי הוא מעשר, דל"ת — הוא דמוע, תערובת של תרומה בחולין, טי"ת — הרי הוא טבל, תי"ו — תרומה. שבשעת הסכנה שגזרו גזירות שמד על ישראל היו כותבין תי"ו תחת במקום תרומה, ולא כתבו במפורש, ואין חוששים שמא פינו את התרומה מהכלי למקום אחר!18כנגד טענה זו אמר ליה לו רבינא לרב אשי: ולא חיישינן והאם אין אנו חוששים שמא פינן? — אימא סיפא אמור את סופה של אותה משנה, ר' יוסי אומר: אפילו מצא חבית וכתוב עליה במפורש תרומה — הרי אלו חולין, שאני אומר: אשתקד בשנה שעברה הוה היה מלא תרומה, ופינה את התרומה והכניס דבר שאיננו תרומה, הרי מכאן ראיה שאנו כן חוששים!19אלא כך יש לומר: דכולי עלמא חיישינן לדעת הכל חוששים אנו שמא פינן, והכא בהא קמיפלגי וכאן, באותם כלים, בזה הם חלוקים: מר חכם זה, חכמים סבר: אם איתא יש, אם אמנם, דפינהו שפינה את התרומה — מיכפר הוה כפר היה מוחק את הכתובת. ואידך והאחר, ר' יוסי, סבור: אימר אישתלויי אישתלי אמור ששכח לעשות כך. אי נמי, לפנחיא שבקיה או גם כן טעם אחר — להצלה הניח את הכתובת שלא יבואו בני אדם לקחת את מה שיש בכלי, כי יחשבו שתרומה היא.20ב אגב השאלות הללו בדיני התרת אשה מספרים: יצחק ריש גלותא ראש הגולה, בר אחתיה בן אחותו של רב ביבי, הוה קאזיל היה הולך מקרטבא לאספמיא לספרד, ושכיב ומת בדרך. שלחו מהתם משם, מספרד הודעה זו: יצחק ריש גלותא ראש הגולה, בר אחתיה בן אחותו של רב ביבי, הוה קאזיל היה הולך מקרטבא לאספמיא לספרד ושכיב ומת. והתעוררה השאלה: מי חיישינן לתרי האם חוששים אנחנו לשני יצחק, או לא? כלומר, שמא יש עוד אדם אחר בשם זה, ואין בזהות שמותיהם משום סימנים מובהקים. אביי אמר: חיישינן חוששים אנו. רבא אמר: לא חיישינן אין אנו חוששים.21אמר אביי: מנא אמינא לה מניין אומר אני אותה סברה שחוששים לכך, דההוא גיטא דאשתכח שגט אחד נמצא בעיר נהרדעא וכתיב והיה כתוב בו: בצד קלוניא מתא העיר אנא אני אנדרולינאי איש נהרדעא פטרית ותרכית ית פטרתי ושלחתי וגרשתי את פלונית אנתתי אשתי, ואשת אנדרולינאי ביקשה שיתירו לה להינשא על פי גט זה, ולא ידעו אם הוא האיש שנתן את הגט, או שמא יש אדם אחר בשם זה. ושלחה, את השאלה הזו, אבוה אביו של שמואל לקמיה לפני ר' יהודה נשיאה הנשיא לארץ ישראל לדעת מה ההלכה. ושלח ליה לו: תיבדק נהרדעא כולה אם יש אדם נוסף בשם זה. משמע שחוששים שמא יש אדם נוסף בשם זה, וכן צריך לעשות במעשה של אותו יצחק.22ורבא אמר: אין להביא מכאן ראיה, שכן אם איתא יש מקום לחשוש שזה שכתב את הגט, אחר הוא, וחוששים לאדם נוסף באותו שם — יבדק כל העולם מיבעי ליה צריך היה לו לומר, שמא יש בעולם אדם אחר שנקרא באותו שם?! אלא באמת לא היה מקום לחשוש כלל, ומדוע שלח לו שתיבדק נהרדעא — משום כבודו דאבוה של אביו של שמואל הוא ששלח הכי כך, שלא רצה לכתוב במפורש ששאל דבר שאינו צריך, ולכן כתב באופן הנשמע כאילו הוא מסכים במקצת לחשש זה.23אמר רבא: מנא אמינא לה מניין אומר אני אותה, את דעתי שאין חוששים לשניים ששמותיהם שווים — דהנהו תרי שטרי דנפקי שאותם שני שטרות שיצאו בעיר מחוזא וכתיב בהו והיו כתובים בהם השמות: חבי בר ננאי וננאי בר חבי. ואגבי בהו והגבה בהם רבא בר אבוה זוזי זוזים, כספים ולא חשש שמא של אחרים הם. והא והרי השמות חבי בר ננאי וננאי בר חבי בעיר מחוזא שכיחי טובא מצויים הרבה, ובוודאי יש אנשים אחרים בעלי שם זה, ובכל זאת אין אנו חוששים לכך. ושואלים: ואביי, מה משיב הוא על הוכחה זו?
